מאת: ד"ר גייל טלשיר - האוניברסיטה העברית | הארץ
לקריאת המאמר המלא >>
"במקום בו אין אנשים – השתדל להיות איש" (אבות, ב,' ה,) ב"ליל גלנט" הראשון עמדו ראשי המשק וההסתדרות, ראשי מערכת הביטחון והשלטון המקומי יחד עם שר הביטחון כדי למנוע את המהלך הקיצוני של העברת חוקי ההפיכה המשטרית. בשבוע שעבר לא היה איש מהם. בעיקר נעדר מנהיג."ליל גלנט "2 לא קרה. נתניהו סירב לפגוש את הרמטכ"ל טרם ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, ובדילמה של "שלטון מול עם"- בחר בשלטון. כמו בפעם הראשונה, גם הפעם עסקו שר הביטחון ושר המשפטים בתחרות משיכת חבל בין אוזניו של ראש הממשלה. אלא שאז, בחדרי חדרים, בחר נתניהו בביטחון ישראל ובסנטימנט הציבורי הרחב נגד הקרע בעם. בשבוע שעבר, אל מול המצלמות ונוכח פני הבייס המיתולוגי – הוא בחר בכהניסטים-חרד"לים-משיחיים ובהפיכה המשטרית. בליבת המחנה השמרני-לאומני ניצב סיפור של מהפכת-נגד. הנרטיב של הימין הקיצוני מבוסס על קריאה שקרית כפולה בהיסטוריה הפוליטית: המהפכה החוקתית בראשית שנות התשעים ופינוי גוש קטיף. ב-2005 זו קריאה שקרית כי מי שהוביל את שני המהלכים היה הליכוד תחת הסכמה רחבה בציבור ובכנסת משני צדי הבית. על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו עבר בכנסת ברוב של (0-74) עמלו במשך חודשים רבים תחת הנהגתו של ראש הממשלה יצחק שמיר. תוכנית ההתנתקות עברה בכנסת ברוב של 45-67 בתמיכת המפד"ל וחלקיםבליכוד, כולל נתניהו.
הסיפור על "גניבת ההצבעה" ו"גניבת בית המשפט העליון" בשקר יסודה. מי שמגולל אותו היטב (ואת תוכנית הממשלה הנוכחית (הוא אביחי בוארון, ראש "מטה "64 המאגד את כל ארגוני הימין הקיצוני. בהפגנת הימין בשבוע שעבר הוא אמר: "אנחנו יוצאים לדרך שבאה לתקן מהפכה משפטית שהחלה לפני 30 שנה בחשכת ליל, כשגנבו את החוק במיעוט קטן. ואז בא איש אחד, אהרן ברק שמו, ובמהלך מתוחכם גנב את הכוח מהעם, מההורים שלנו, גנב את הכוח מהילדים שלנו ונתן אותו לחבורה של משפטנים... אנחנו לא נעצור. התחלנו בעילת הסבירות ואנחנו ממשיכים לוועדה למינוי שופטים ואחר-כך נמשיך עם חוק יסוד החקיקה שלא יאפשר לבג"ץ לבטל חוקים." צריך רק להביט על רשימת ההסעות המאורגנות לאותה הפגנה כדי להבין היכן נמצא הבייס של ההפיכה המשטרית: שני-שלישים מהאוטובוסים הגיעו מבנימין, הר חברון והשומרון. לא היו אוטובוסים מערי פיתוח. הקריאה להשתתפות בהפגנה יצאה מהרבנים החרד"לים. על הקריאה "בחסדי ה' עם ישראל בחר בממשלה יהודית ולאומית שפועלת ותפעל למען תורת ישראל, עםישראל וארץ ישראל," חתמו הקיצוניים שבהם: הרבנים דב ליאור, שלמה אבינר ואליקים לבנון. רוב מעשרות החתומים הם רבני "ישיבות הקו." הרבנים החתומים הבודדים מערי הפריפריה – שדרות, כרמיאל ובית שאן – הם רבני ישיבות חרד"ליות שמטרתן, בדומה לתנועת "מעייני הישועה" (רבה חתום גם הוא), היא החזרה בתשובה של מסורתיים עניים. המזדהים הישירים עם ממשלת נתניהו השישית הם המתנחלים והחרד"לים. הם רוב רובו של הכוח הימני והם אלה שמובילים - בשלב ראשון - את הפיכת ישראל למדינה בעלת ממשל סמכותני-רודני ואנטי-דמוקרטי. השלב השני יהיה עליונות יהודית והפיכת ישראל למדינת הלכה בכל חלקי ארץ-ישראל. אליהם מצטרף הבייס הביביסטי. דוגמה טובה לכך היא אורלי לב, המקשרת בין "אם תרצו," הזרוע הביביסטית בחברה האזרחית לבין מכונת הרעל השולטת בליכוד, שהדהדה את קריאת "לה פמיליה" לבוא להפגנת הימין ברחוב קפלן. על הציר הזה בין מתנחלים, חרד"לים, כהניסטים וביביסטים תלויה ממשלת נתניהו השישית. הוא משתקף היטב גם בזהות השרים והח"כים שפרסמו בשבוע שעבר קריאות לבוא להפגנת הימין: לוין, רוטמן, זהר, סעדה, ואטורי וגולן, אבל גם אנשי הימין המשיחי-חרד"לי בליכוד – נאמני הר הבית אילוז, קלנר,
בוארון וכמובן - השר קרעי. הנואמים על הבימה - סמוטריץ' וקיש, דיסטל-אטבריאן, רגב,אליהו ושיקלי –הבהירו בזה אחר זה כי הרפורמה תועבר במלואה בניגוד למסרים של ראש הממשלה. כן, הפגנת הימין היתה בעצם נגד נתניהו. ראש הממשלה טעה אם חשב שהוא חייב להיראות "חזק" מול הבייס שלו. החלק הארי של הימין לא נמצא ברחובות. הסקרים מראים כי 64% ממצביעי הליכוד חושבים שירידה בשיעור המתייצבים למילואים עד כדי פגיעה במוכנות צה"ל, היא פגיעה חמורה או סכנה קיומית למדינה. 68% מהליכודניקים חושבים שקרע בעם עד כדי אלימות היא פגיעה חמורה/סכנה קיומית למדינה. לא מדובר באנשים שעזבו את הליכוד עם תחילת הרפורמה, אלא באנשים שהצהירו כי יצביעו לליכוד גם אחרי "ליל גלנט." להפיכה הזו אין תמיכה בבייס הליכודי אלא רק בקרב הח"כים והרבנים הקיצוניים אותם אנס נתניהו לתוך מפלגתו וממשלתו. ומנגד, מה תוכנית העבודה של המחאה? מחאה נולדת מזעם, לא מאידאולוגיה מוכנה. הקרב על התודעה מתעצב בכיכרות וברחובות. אם המאבק החל בתביעה פשוטה - לעצור את החקיקה ולחזור לשגרת החיים - התנהלות הקואליציה הובילה להבנה שאיום בשינוי משטרי בטווח של 48 שעות - אינו אופציה. אחרי ליל גלנט, החל המאבק לדרוש את ביצור כללי המשחק הדמוקרטיים. הכישלון בבית הנשיא לימד את המפגינים כי הקרב עוד ארוך וכי דמוקרטיה שאינה ליברלית – הסכם פרוצדורלי כמו שביקש הנשיא, בלי חוק יסוד שוויון ובלי עיגון זכויות אדם – הוא משהו שאי-אפשר להתפשר עליו. הכישלון בעצירת חוק השחיתות המגולם בביטול עילת הסבירות נחווה כאגרוף בבטן, אך גם הוליד משהו חדש. המפגש עם "הירושלמים" –מעגלי השיח בעיר האוהלים, המפגש עם בריוני ה"שמאלנים בוגדים" שנענה בשירת עם ישראל חי, החרדים הסקרנים שבאו להביט בעם שקם ולא נם - יצרו סולידריות. הגילוי העצמי – אנחנו ליברלים; גילוי האחר ויצירת השיח; והשותפות – שותפות הגורל, לקיחת האחריות, ההבנה ש"אנחנו האנשים להם חיכינו," החלה ליצור חזון משותף רחב: ישראל יהודית במובן הפלורליסטי ודמוקרטית במובן ההומניסטי. חברה סולידרית, מעורבת, יזמית ויצירתית. דמוקרטיה חברתית מגוונת ורבת-פנים.
ד"ר גייל טלשיר היא חוקרת מדעי המדינה באונ' העברית
לקריאת המאמר המלא >>
Коментарі