הדרך להרס הדמוקרטיה בישראל עוברת ב־11 תחנות. מה עשתה הקואליציה עד כה?
- הארץ.מיכאל האוזר טוב
- 19 בינו׳
- זמן קריאה 5 דקות
מאת: מיכאל האוזר טוב
הארץ. 19 בינואר 2026
לקריאת המאמר המלא >>
מהמגבלות על חופש הביטוי, דרך החזית מול בית המשפט ועד שינוי חקיקה לטובת השליט. "הארץ" בחן את הדרך שעשתה ישראל על הציר שבין דמוקרטיה למשטר אוטוריטרי מאז הוכרזה ההפיכה המשטרית לפני שלוש שנים. אלה הממצאים.
נדמה שלא עובר יום בלי שאדם, או כמה בני אדם, יתריעו על הידרדרותה של ישראל אל מחוזות האוטוקרטיה האפלים. רק בראשית החודש היה זה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, שהסביר בפשטות כי בישראל יש שלטון של אדם אחד, והדגיש כי שיטת המשטר במדינה כבר איננה דמוקרטיה ליברלית. ברק אמר את הדברים בהפגנה נגד הממשלה בתל אביב במועד סמלי: במלאת שלוש שנים להפיכה המשטרית שהכריז עליה יריב לוין.
בזמן שעבר מאז 4 בינואר ,2023 בחסות ממשלת הימין שהעומד בראשה עסוק בהליך פלילי –וגם כמה משריו עשויים למצוא את עצמם בכיסא הנאשם –מדינת ישראל השתנתה לאין שיעור. ככלל, המעבר מדמוקרטיה למשטר אוטוריטרי איננו מיידי ואינו דבק בנוסחה אחת. מבט על תהליכים דומים ברחבי העולם חושף כיצד הוא נעשה בקצב משתנה, ובאופן מתעתע. לעיתים יישארו מאפיינים מסוימים דמוקרטיים לאורך זמן, בשעה שאחרים ישתנו במהירות מסחררת. שנה לתוך ממשל טראמפ, למשל, שליחת כוחות של המשמר הלאומי לתוך ערים בארצות הברית נעשית כלאחר יד, והחשש מפני תוצאותיהן של כל מיני התבטאויות הולך ומתגבר – ואילו בחוקה לא נראה כל שינוי.
על בסיס עבודתה של קבוצת מחקר בארצות הברית שפורסמה בניו יורק טיימס, ובהתייעצות עם חוקרים ישראלים, בין היתר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה –מיפה "הארץ" 11 היבטים מרכזיים בשינוי אופייה הדמוקרטי של מדינה, בהתאמה לישראל. מעין תחנות במסעו של כדור שלג במדרון, ובהן צמצום חופש הביטוי, רמיסת הרשות המחוקקת ודה־לגיטימציה של האופוזיציה. "הארץ" בחן את השינויים בשלוש השנים האחרונות בכל אחד מההיבטים, ואחר כך מיקמו אותם ארבעה מומחים על הסקאלה שבין דמוקרטיה מלאה (1) למשטר אוטוריטרי מוחלט (10). הארבעה הם: ד"ר יעל שומר, מרצה בכירה בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב; פרופ' יניב רוזנאי, סגן הדיקן בבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן; פרופ' יואב דותן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; וד"ר אילנה שפייזמן, מרצה בכירה בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.
דותן, למשל, סבור כי "מוקדם להספיד את הדמוקרטיה הליברלית בישראל," ומציין שמערכת
המשפט – לדבריו הערובה החזקה ביותר לשימור הדמוקרטיה והיעד המרכזי של יוזמי ההפיכה המשטרית –"בלמה באפקטיביות רבה למדי את מרבית הניסיונות לשינוי שיטת המשטר." עם זאת, הוא אומר, "השחיקה בדמוקרטיה באה לידי ביטוי בפרעות בשטחים, בשחיקת הממלכתיות במשטרה וגם בפגיעה בחופש הביטוי, במיוחד של אזרחים ערבים. מכאן שאין מקום כלל לשאננות, ויש להתכונן למאבק קשה על טוהר הבחירות השנה."
שומר משוכנעת כי "ישראל צועדת אל עתיד סמכותני," ולדבריה, לניסיונות הממשלה להשתלטעל הגופים המרסנים אותה מתווספת "סכנה ממשית לאופיין הדמוקרטי של הבחירות הבאות." היא מוסיפה כי "כל זאת מתרחש לצד כשל עמוק בחינוך האזרחי: זה כשני עשורים שערכים ליברליים־דמוקרטיים נדחקים ומוחלפים בשיח לאומי מצומצם."
לדברי רוזנאי, "אילו המהפכה המשטרית הייתה נחקקת באופן שבו הוצעה בתחילת 2023, ישראל הייתה חדלה להיות דמוקרטיה ליברלית והופכת לדמוקרטיה חלולה, וזה מה שצפוי לנו אם ההנהגה הישראלית לא תשנה כיוון חד, ובהקדם. "עם זאת, הוא אומר, "לא הכול אבוד. יש עדיין יועצת משפטית לממשלה עצמאית וחזקה – היא קו ההגנה הראשון של הדמוקרטיה בממשלה – ויש עדיין בית משפט עצמאי, אף שהוא חסר ונתון להתקפה,ויש חברה אזרחית תוססת ופעילה. אפשר עדיין לעשות חישוב מסלול מחדש. אבל לשם כך יש להחליף את השלטון."
שפייזמן אינה חוששת מחקיקת ההפיכה כמו ממה שהיא מגדירה "הפעילות הלא פורמלית", כלומר זו שנעשית במסגרת החוקים הקיימים או בתחום האפור. "שלושה דברים מהווים את הפגיעה הקשה ביותר", היא אומרת, "ראשית, הפגיעה בשירות הציבורי, שבאה לידי ביטוי בעיקר בתוך משרדי הממשלה על ידי מינוי נאמנים, התעלמות מעמדת אנשי המקצוע או התעמרות בהם; שנית, דריסת הממשלה את הכנסת וביטול הפרדת הרשויות; ושלישית פעולות המשטרה נגד מתנגדי הממשלה, שמטרתן להרתיע ולצמצם את חופש ההפגנה, וכן פעילות המשטרה במגזר הערבי". לשיטתה יש עדיין מנגנונים אפקטיביים שיכולים לעצור
את ההידרדרות, "אבל כל אלו לא יספיקו אם לא תהיה מחאה ציבורית מתמשכת".
בשורה התחתונה מדינת ישראל נסוגה, במידה כלשהי, בכל אחד מההיבטים שנסקרו. המשטר בה אומנם אינו אוטוריטרי, אך הנסיגה הדמוקרטית כבר אינה בגדר אזהרה כי אם עובדה. היפוך המגמה, כך מלמדת ההיסטוריה, הוא משימה קשה; כי הרי להרוס אפשר ברגע –אבל לתקן, במקרה הטוב, נדרש יותר זמן.
צמצום חופש הביטוי
צמצום חופש הביטוי הוא תחנת חובה של כוחות אוטוריטריים בדרך לביסוס כוחם ושלטונם, ובישראל אפשר להבחין בכמה היבטים שלו. הישיר והבולט בהם הוא ההתנהלות כלפי מפגינים. לאורך שלוש השנים האחרונות, יותר משאפשרה המשטרה את ההפגנות היא החלה לפעול כדי לדכא אותן. לצד עיכוב מפגינים, מעצרם והשפלתם, כיום גם אלימות קשה נגד מוחים נעשתה דבר שבשגרה.
לפעמים ההגבלות מוטלות עוד לפני האירוע. כך היה כאשר בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר אסרה המשטרה על ערבים להפגין נגד המלחמה, או כאשר החליטה למנוע מאוהדי הפועל תל אביב להיכנס למגרש בחולצות מחאה (בין היתר נגד המשטרה). לעיתים היד מתקשה גם מול פעולה שקטה – למשל מעצרן של שלוש נשים שבספטמבר 2024 הניחו עלונים בבית הכנסת שמתפלל בו ח"כ יולי אדלשטיין. בזמנים כאלה, גם הדלקת נרות מחאתית מול ביתו של שר החינוך היא עילה למעצר.
הרעיון שאפשר לצמצם את חופש הביטוי למי שאינו מיישר קו עם הממשלה, מחלחל גם לדור הצעיר. תלמידי תיכון ירקו על מוחים נגד שר החינוך וגידפו אותם, וזכו לגיבוי המנהל
אל המשטרה מצטרפים לעיתים גופים אחרים, למשל עיריית חיפה שהחליטה להפעיל את פקחיה כלפי מפגינים נגד הממשלה, או אוניברסיטת תל אביב שהרחיבה את ההגבלות על מחאות בתחומה. כמו כן, מסתמן כי הרעיון שאפשר לצמצם את חופש הביטוי למי שאינו מיישר קו עם הממשלה, מחלחל גם לדור הצעיר; למשל במקרה שבו תלמידי תיכון ֹאהל שם ברמת גן ירקו על מוחים נגד שר החינוך וגידפו אותם, וזכו לגיבוי המנהל.
הפגיעה בחופש ההפגנה אינה נחלתם הבלעדית של המוחים נגד הממשלה, והמשטרה מגבילה זכות זו גם בקרב ציבורים אחרים, ובהם חרדים ופעילי ימין.
רדיפת יריבים פוליטיים
בניגוד לנעשה ברוסיה או בטורקיה, למשל, בישראל לא נכלא שום מנהיג אופוזיציה. ואולם הרשויות בהחלט מסמנות את מנהיגי המחאה ופעיליה, ולעיתים מזמנות אותם לשיחות אזהרה כמו זו שהייתה לכמה מהם בשב"כ בחודש שעבר. אחרים מסמנת המשטרה, והם זוכים
לטיפול ומעקב צמודים, למשל שיאנית המעצרים בהפגנות מיכל דויטש ופעילים אחרים
בתנועה שהקימה, "משנים כיוון."
לעיתים הניסיונות לפגוע במנהיגי מחאה נעשים מכיוונם של נבחרי ציבור; למשל הפעם שבה חשפה ח"כ טלי גוטליב את זהות בן זוגה של שקמה ברסלר, איש שב"כ, והפיצה תאוריית קשר שקרית, שממנה השתמע כי שיתוף הפעולה בין פעילי המחאה לבכירי מערכת הביטחון אפשר את טבח 7 באוקטובר.
נבחר ציבור אחר, שר המשפטים יריב לוין, השמיע לא מכבר איום מרומז כלפי ח"כ נעמה לזימי (הדמוקרטים). "אני רוצה לומר לך," פנה אליה מעל בימת הכנסת, "ההגנה שאת נהנית ממנה, מטעם מי שאמורים לדאוג לאכיפה שוויונית של החוק, גם היא תיגמר, ואנחנו בדרך לשם."
רמיסת הרשות המחוקקת
בשל שיטת הממשל בישראל, מאז ומתמיד הייתה תלות של הרשות המחוקקת בזו המבצעת. אלא שכיום כוחו הפוליטי של נתניהו חריג ומאפשר לו ולשרים לעשות בכנסת כרצונם. בקדנציה הנוכחית בולט במיוחד הכרסום של הממשלה באמצעים המאפשרים לכנסת לפקח עליה ולבקר את פעולותיה, ובכלל זה היעדרות מדיונים בוועדות, הסתרת נתונים, התעלמות משאילתות והשתלחות באנשי המקצוע.
בקדנציה הנוכחית בולט במיוחד הכרסום של הממשלה באמצעים המאפשרים לכנסת לפקח עליה ולבקר את פעולותיה, ובכלל זה היעדרות מדיונים
בוועדות, הסתרת נתונים, התעלמות משאילתות והשתלחות באנשי המקצוע
דוגמה אחרת היא הדחת ח"כ יולי אדלשטיין (הליכוד) מתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון, בשל התנגדותו לנוסח חוק הגיוס שהיה מועדף על ראש הממשלה. ועוד דוגמה היא הקמת ועדה מיוחדת לקידום חוק התקשורת שחפץ בו השר שלמה קרעי, תוך לקיחת הסוגיה מידי ועדת הכלכלה בראשות דוד ביטן, לאחר שהביע התנגדות לחוק שעשוי להאיץ את פגיעת הממשלה בתקשורת החופשית.
ויש עוד דוגמאות. למשל החלטות ממשלה העוקפות חקיקה, ובהן בנוגע לסגירת גלי צה"ל, מהלך שעל פי היועצת המשפטית לממשלה צריך לעבור בכנסת – אך בפועל עבר בהחלטת שרים.
שימוש בכוחות הביטחון למטרות פנים
שימוש בכוחות צבא בתוך גבולות המדינה הוא פרקטיקה נפוצה למדי בקרב מנהיגים במדינות אוטוריטריות – או בכאלה שבדרך לשם. עם זאת, מקומו של צה"ל בחברה הישראלית יוצר סיטואציה שונה מזו שבמדינות אחרות, ומתוך כך השימוש בצבא ברחובות נראה בינתיים דמיוני.
עם זאת, בחודשים האחרונים בכל זאת נראה שינוי מהותי, במיוחד מאז מינויו של דוד זיני לראש שב"כ. בפעם הראשונה בתולדות השירות, הוא מוכן להתגייס למיגור הפשיעה בחברה הערבית. לא מדובר רק בהליך הצהרתי, שכן בשבועות האחרונים אישרה הממשלה להעביר כ־220 מיליון שקלים מתוכנית החומש לציבור הערבי לידי שב"כ והמשטרה. וכאן עולה השאלה אם שב"כ יהיה מעורב באופן חסר תקדים בעניינים שאינם
ביטחוניים או לאומניים, ואם מעורבות ותעצור בחברה הערבית.
הכוח שאמור לשמור על האזרחים בתוך גבולות המדינה, המשטרה, הוא שבאזורים מסוימים דווקא מאיים עליהם. על כך יעידו בוודאי תושבי היישוב הבדואי תראבין ותושבי מחנה הפליטים שועפט
בינתיים הכוח שאמור לשמור על האזרחים בתוך גבולות ישראל, המשטרה, דווקא מאיים עליהם בחלק מאזורי המדינה. על כך יעידו בוודאי תושבי היישוב הבדואי תראבין, שבעת האחרונה עברו שבועיים של פשיטות והתנכלויות במסגרת מבצע משטרתי מאורגן – שכלל, לדבריהם, גם מעצרי ילדים וחקירות שב"כ. ניסיון דומה היה בשבוע שעבר לתושבי מחנה הפליטים שועפט שבמזרח ירושלים.
הפרת פסיקות של בית המשפט
שליטה של מנהיגים ברשות השופטת מנטרלת את האפשרות שהיא תגביל את כוחם. בישראל נעשה העימות החזיתי עם מערכת המשפט אחד הסעיפים המרכזיים בהפיכה המשטרית, ומסע הדה־לגיטימציה נגדה הלך והתעצם. כיום, לאחר שבג"ץ מנע מהממשלה להעביר חוקים שביקשה, שר המשפטים לוין וכמותו רובם המוחלט של שרי הממשלה, מסרבים להכיר בנשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. הגדיל לעשות השר בצלאל סמוטריץ' שאמר לא מזמן כי עמית הוא "מגלומן אלים ודורסני שגונב את הדמוקרטיה הישראלית," וכי "התוצאה תהיה שנדרוס אותו, לא תהיה ברירה."
לצד זאת מתרבות הקריאות להפרה מפורשת של פסיקות בג"ץ, שתגרור את ישראל למשבר חוקתי. רק בשבוע שעבר קראו ראשי סיעות הקואליציה לנתניהו שלא לציית לבג"ץ אם יחליט בית המשפט לקבל את העתירות הדורשות כי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר יודח מתפקידו. דוגמאות אחרות, מעשיות, היו בסוגיית מתווה גיוס החרדים, מינוי המלווה לחקירת הפצ"רית לשעבר וניתוק יחסי העבודה עם היועמ"שית. בכל המקרים האלה בג"ץ פסק, והממשלה פעלה בדרכה.
רמיסת שומרי הסף
פירוק והחלשה של שומרי הסף, ובמהלך משלים – איוש המשרות באנשי שלומו של השלטון – הם סעיפי מפתח ברשימת המשימות של מנהיגים אוטריטריים. בישראל, המקרה הבולט והמרכזי הוא ניסיונות הממשלה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה שמסרבת לאפשר לשרים מהלכים שעלולים להיות משום עבירה על החוק ופגיעה בציבור.
הניסיונות להחליף את בהרב־מיארה החלו כבר בימיה הראשונים של הממשלה, ובשלל דרכים אפילו עד כדי פיטוריה, מהלך שנפסל בבג"ץ. הממשלה לא אמרה נואש, ובימים אלו היא מנסה מסלול עוקף: לקדם הליך לפיצול תפקיד היועמ"ש, שבפועל יעקר וירוקן את משרתה של בהרב־מיארה – אך אין לדעת מה יקרה אם גם זה יתגלגל לבסוף לפתחו של בג"ץ. בינתיים הממשלה נוקטת טקטיקה אחרת; כשנוח לה, היא מתעלמת מחוות הדעת המשפטית, בנימוק שעמדתה אינה מחייבת – כפי שעשתה כשפיטרה שומר סף אחר, ראש שב"כ הקודם רונן בר (החלטה ששוב גררה עתירה לבג"ץ, אך לבסוף קיבלה
הממשלה את מבוקשה כשבר התפטר).
הניסיון להחליש שומרי סף נעשה גם בחקיקה, למשל זו שתקבע כי חוות הדעת של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה אינן מחייבות ותכפיף אותם לדרג הפוליטי, וכן מינוי נציב שירות המדינה בלא מכרז או הגבלת עצמאותו של מפכ"ל המשטרה.
הכרזה על מצב חירום
מצב חירום הוא פעמים רבות מצב רצוי למנהיג האוטוריטרי. בזמן הזה אפשר להגמיש חוקים, להעביר החלטות מהירות ולהשתמש בכוח באופן לא פרופורציונלי ולא מפוקח. בישראל אין צורך להכריז עליו – הוא קיים מראשית ימיה (ומוארך בכל שנה).
אלא שהמלחמה שהתנהלה בשנתיים האחרונות סיפקה, לכאורה, קרקע לניצול המצב לצורך פעולות שנויות במחלוקת, ובהן הגבלת הפגנות וסיקור תקשורתי. משום שרבים ממהלכי הממשלה בשנים האחרונות נעשו בצל למלחמה, קשה להבחין מה נעשה בחסותה ומה בשל ההפיכה המשטרית. ואולם טיעון אחד שב ועלה לאורך מרבית חודשיה: נתניהו מושך את המלחמה יותר מהדרוש, ומשיקולים פוליטיים צרים הוא מסרב להפסיקה.
שליטה בתקשורת
שליטה במידע העובר לציבור היא קריטית למנהיגים שמבקשים לשמר את משטרם ואת כוחם. בישראל מתנהל בשנים האחרונות מאבק בתקשורת החופשית, והוא הניב שלל רפורמות ויוזמות חקיקה, שרובן עוד לא הגיעו לקו הסיום. המהלך העיקרי הוא חוק התקשורת של קרעי, שבימים אלו מקודם בוועדה מיוחדת וייעודית שהוקמה לצורך העניין בכנסת, ושצפוי לפגוע בערוצים המסחריים 12 ו־.13 בד בבד כבר אישרה הממשלה את סגירת גלי צה"ל, ומאיימת גם בסגירת חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי "כאן". מנגד, ערוץ 14, שכלל אינו מנסה להסתיר את אהדתו לממשלה ולעומד בראשה, קיבל הטבות רגולטוריות.
ולא רק התקשורת המשודרת בקו הרדאר. בנובמבר 2024 החליטה הממשלה לבטל את כלל המינויים לעיתון "הארץ" וקראה לכל זרועותיה וגופיה לנהוג בהתאם. בימים האחרונים דווח כי צה"ל החליט לאמץ את הגישה ולבטל מינויים של קציניו לעיתון, מהלך שעשוי להעצים את הפגיעה הכלכלית בו. עוד קודם להתיישרות הזאת, הנחה שר הביטחון ישראל כץ לאסור על הצבא לתת תדרוכים לכתבי "הארץ" ולשוחח עימם.
המהלך העיקרי שהממשלה מקדמת הוא חוק התקשורת של קרעי, שצפוי לפגוע בערוצים המסחריים. בד בבד הממשלה כבר אישרה את סגירת גלי צה"ל ומאיימת גם בסגירת חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי
גם היחס הפרסונלי לעיתונאים הורע במידה ניכרת לאורך השנים האחרונות. דוגמה אחת היא מעצרו של העיתונאי הביקורתי ישראל פריי, שהוחזק בתנאי אסיר ביטחוני. ואחרת היא זימונו לחקירה של הכתב המשפטי של חדשות 13, אביעד גליקמן, בטענה ל"דחיפה" של
עובדת לשכת ראש הממשלה.
ניכוס האקדמיה
ברוסיה, בהונגריה, בהודו ובארה"ב, השיעור הזה כבר הסתיים והמסר חלחל: ההבנה שהאקדמיה היא מוקד של ליברליזם גרמה למנהיגים לשלוט באוניברסיטאות ובתכנים המועברים בהן, או לפחות לנסות.
גם בישראל עלו לפני השטח יוזמות מסוג זה. אחת מהן היא הצעת חוק שאם תתקבל תוכל לאפשר השתלטות מוחלטת של הממשלה על מערכת ההשכלה הגבוהה ועל תקציבה. היא כוללת הדחת כל חברי המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) לאחר הבחירות הקרובות, שליטה של הממשלה בתקציב ההשכלה הגבוהה (המסתכם בכ־14 מיליארד שקל בשנה), ומתן אפשרות לממשלה להטיל סנקציות וקנסות על אוניברסיטאות ומכללות, וכן להיכנס לנעלי המל"ג ולקבל במקומה החלטות אם תמצא לנכון לעשות כן.
עוד קודם לכך הצליח שר החינוך יואב קיש לבצע שינוי מהותי במל"ג, כשמינה כמה מאנשי שלומו לתפקידים בכירים במועצה. נחת זרועו של קיש הורגשה גם בהשכלה הלא גבוהה, כשזימן לבירור מנהלי בתי ספר שקראו להחזרת החטופים ולסיום המלחמה, או הביעו ביקורת נגד הממשלה. המהלך האחרון בשרשרת הזאת, לפחות עד כה, נעשה ביולי. אז שינתה הממשלה את תקנון פרס ישראל, כך שיאפשר למנוע את הזכייה ממי שהשמיע ביקורת נגד המדינה.
דה־לגיטימציה לאופוזיציה
הקורבנות המובהקים ביותר לדה־לגיטימציה בישראל הם הפוליטיקאים הערבים, ובעיקר מפלגותיהם. אלו שגם במרבית הסקרים בטלוויזיה מוצגים כאילו היו גוש נפרד ולא חלק מהאופוזיציה. וזה לא נעשה סתם כך. לאורך השנים האחרונות חזר נתניהו ואמר שהמפלגות הערביות אינן שותפות לגיטימיות להקמת ממשלה. למעשה עלו טענות כאלה בימין גם לפני הבחירות האחרונות, וביתר שאת בימי ממשלת בנט־לפיד, אז הייתה רע"מ שותפה בקואליציה.
אלא שגם אם הליכוד לא ירכיב את הממשלה הבאה, נדמה כי הרעל כבר חלחל עמוק מספיק: גם ראשי מפלגות שהרכיבו את הממשלה הקודמת – ובהם נפתלי בנט ואביגדור ליברמן (ובאופן מסויג יותר גם יאיר לפיד) –כבר הצהירו שהדבר לא יחזור על עצמו ושהערבים יישארו בחוץ. הגדיל לעשות גנץ בשבוע שעבר, עת מפלגתו פרסמה סרטון הקובע כי ממשלה הנשענת על תמיכת רע"מ מסוכנת לביטחון ישראל.
האמירה של נתניהו כי המפלגות הערביות אינן שותפות לגיטימיות להרכבת ממשלה חלחלה גם לאופוזיציה. הגדיל לעשות בני גנץ, שמפלגתו פרסמה סרטון הקובע כי ממשלה הנשענת על תמיכת רע"מ מסוכנת לביטחון ישראל
דוגמאות אחרות הן אמירות בנוסח "שמאלנים בוגדים," שבחסות מכונת הרעל נעשו רווחות ומקובלות, עד כדי כך שלא מכבר אמר ראש חטיבת הדוברות במשטרה בריאיון כי צמד המילים לא בהכרח נחשב להסתה.
שימוש בחוק כדי להישאר בשלטון
עד היום נעשה בישראל שימוש מועט, יחסית, במניפולציה של שינוי חוקי הבחירות כדי לחזק את סיכויי המנהיג לחזור ולהיבחר. ייתכן שהפעולה הממשית היחידה שנעשתה היא חקיקת חוק הנבצרות, שתכליתו הייתה פרסונלית מאוד – להשאיר את נתניהו בתפקיד ראש ממשלה למרות ההליכים הפליליים נגדו – אלא שהוא עבר עם כוכבית: בית המשפט החליט לדחות את תחולתו לכנסת הבאה.
ועדיין סימן שאלה גדול מרחף מעל הבחירות הקרובות, המתוכננות בסוף אוקטובר. הקואליציה כבר הצהירה לא אחת על רצונה לשנות את חוקי הבחירות במגוון דרכים. למשל פוליטיזציה של ועדת הבחירות המרכזית או הורדת אחוז החסימה. ואולי המשך עוד יבוא.
לקריאת המאמר המלא >>