דיסוננס הסברתי: כך יכולה ישראל לגייס לצדה אתהשמאל הפרוגרסיבי העולמי
- רענן סוליציאנו-קינן ועירן הלפרין
- 23 בנוב׳ 2023
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 7 בנוב׳ 2025
מאת: רענן סוליציאנו-קינן ועירן הלפרין
דה מרקר 23.11.2023
לקריאת המאמר המלא >>
מי שתומכים בצד "החלש" מקצינים עמדות נגד ישראל כדי לשכך דיסוננס מוסרי כלפי
תפישות זהותניות, כמו פוסט קולוניאליזם, מסייעות להם להכחיש ■ פשעי החמאס
ישראל צריכה לעבור להסברה מורכבת במקום העמדה ■ את הפשעים נגד האנושות
של "אנחנו" מול "הם"
המחאה הגדולה במדינות מערביות רבות נגד פעולות ישראל בעזה, מכעיסה אותנו
מאוד. רבים מאיתנו פשוט לא מצליחים להבין איך דווקא אחרי טבח נורא כל כך
שביצע החמאס באזרחים חפים מפשע, אנחנו עדים להקצנת עמדות אנטי־ישראליות
ואף אנטישמיות, גם מצד אלה שהחזיקו בהן בעבר.
אך עוד יותר קשה לנו לתפוש כיצד דווקא אנשים שרואים עצמם נאורים ופתוחים,
"נופלים" במה שנראה כמלכודות של דיסאינפורמציה, שמובילות להכחשת הטבח
במלים ואף במעשים, כגון תלישת מודעות הקוראות להחזרת החטופים. עמדות
קיצוניות אלה בוקעות מקרב קבוצות המתנגדות באופן מסורתי לישראל במדינות
שונות, כגון מהגרים ממדינות ערביות ומוסלמיות, אך גם מקרב קבוצות מסוימות
באקדמיה, במיוחד אלה הנשענות על תיאוריות פוסט־קולוניאליסטיות.
היינו מצפים שגם אנשים שעמדותיהם הבסיסיות הן בעד מדינה פלסטינית ונגד כיבוש, יכירו
בטבח כאירוע אכזרי ובלתי מוסרי באופן חד משמעי, הסותר עקרונות וערכים בסיסיים
של אנושיות. אך זהו אינו המצב במקומות רבים.
את הכשל המוסרי הזה אפשר להסביר אם מביטים בו מבעד לגישות המדגישות זהות
כמרכיב יסודי בהבנת המציאות והשיפוט המוסרי. גישות זהותניות מאפיינות הן את
הימין הקיצוני והן את השמאל הקיצוני. הימין הקיצוני מדגיש את הזהות הלאומית־אתנית כקריטריון דומיננטי המבחין בין "אנחנו" ו"הם". בשמאל הקיצוני שמדגישות, נודעת בעשורים האחרונים דומיננטיות לתיאוריות פוסט־קולוניאליסטיות אף הן זהויות לאומיות ואתניות כדי לסווג קבוצות כקולוניאליסטיות מדכאות או כקבוצות ילידיות, הנתונות לדיכוי קולוניאליסטי.
דגש זה על זהות, מוביל להיותה קריטריון דומיננטי לשיפוט מוסרי, על חשבון המשקל הניתן למעשים, עמדות וערכים.
פעולות קשות ולא מוסריות של צד זה או אחר, מובילות להקצנה אצל המחזיקים
בתפישות הללו. מהלך ההקצנה הטבעי והפשוט יותר מתקיים כאשר הקבוצה
המתויגת כבלתי מוסרית פועלת בחוסר מוסריות. במקרה זה הפעולה הבלתי מוסרית,
מחזקת כמובן את העמדה העוינת המוקדמת, ומובילה להקצנה.
תהליך ההקצנה המעניין והבעייתי יותר, זה שמתרחש כרגע בקרב מבקרים מסורתיים
של ישראל, הוא המקרה בו קבוצה הנתפשת באופן חיובי מבצעת מעשה מגונה
מוסרית. במקרה זה, בניגוד למקרה הראשון, נוצר דיסוננס ופתרון רציונלי שלו מחייב
עמדה מורכבת. כך למשל, מי שמאמין לאורך שנים שהצד הפלסטיני בסכסוך צודק
יותר מהצד הישראלי, נדרש לקבל שלמרות זאת, ארגון פלסטיני
(חמאס) ביצע מעשה נורא שלא ניתן להצדיקו בשום דרך.
למה נעלבו כל כך מהשמאל העולמי?
סוזן סרנדון התבטאה נגד ישראל, סוכנות השחקנים שלה תפסיק לייצג אותה
דובר צה"ל דניאל הגרי: חמאס החזיק חטופים בבית החולים רנתיסי בעזה
"אנחנו, שכן זוכרים שיש כיבוש, לא מבינים למה לא רואים את הכאב שלנו"
קבלת המורכבות שבסיטואציה קשה תמיד, ובמיוחד כאשר התותחים רועמים
והרגשות סוערים. הדיסוננס ביחס לפלסטינים וחמאס — המחייב, כאמור, הבחנה בין
עמדה כללית לגבי קבוצה לבין עמדה ביחס למעשה ספציפי של חברי אותה קבוצה
— מאתגר במיוחד אנשים המחזיקים בעמדות המדגישות זהות קבוצתית כקריטריון
מוסרי דומיננטי. הדבר נכון הן בתוככי הלאומנות הימנית והן בקרב המחזיקים בעיקרי
הפוסט־קולוניאליזם השמאלני. אותם אנשים בוחרים, במודע או שלא, דווקא להקצין את עמדתם או להכחיש את המעשה, באופן שיאפשר להם להצדיק את עמדתם
המוסרית הקודמת. ככל שאותו מעשה נורא יותר — כמו טבח, אונס והתעללות באזרחים — כך נדרשת מהם הקצנה גדולה יותר בעמדותיהם כלפי הקבוצות, כדי שיוכלו ליישב את הדיסוננס ולהימנע מהכלת המורכבות.
מה בכל זאת ניתן לעשות? הבחירה של דוברים רשמיים ולא־רשמיים של ישראל להציג
גרסא חד ממדית של הסיטואציה, אולי נותנת להם תחושה טובה, ומגבירה אצלנו את
הגאווה הלאומית — אך היא אינה אפקטיבית. והיא אינה אפקטיבית כי היא מציגה
תמונת מראה, מוטה גם היא, לאירועים, ודוחקת את הצד השני להקצנה זהותית.
מה היה קורה אם עמדת ישראל היתה מדגישה את המורכבות שבסיטואציה? למשל,
אם ישראל היתה מצהירה פומבית ששליטה בעם אחר כמצב קבוע לאורך שנים אינה
תואמת את ערכיה, ושיש להוביל בעתיד לשינוי המצב, ובמקביל, שפעולות חמאס הן
פשע נגד האנושות שכל אדם הומני היה ראוי שיגנה ויתמוך בלחימה חסרת פשרות
בו? מה היה קורה אם ישראל היתה אומרת כבר עכשיו לעולם שבכוונתה להילחם
בנחישות ב"רעים", אבל לצד זאת פותחת אפשרות לשיח והסכמים עם ה"מתונים"
בצד השני?
נדמה כי פעולה כזו היתה נוטעת ספק בקרב מבקרי ישראל, ומאיינת חלק משמעותי
מטיעוניהם. האם החברה הישראלית מסוגלת להכיל ולשדר את אותה מורכבות? לא
בטוח. האם חוסר היכולת הזו פוגעת בנו כחברה וכמדינה גם ברמה המיידית בתמיכה
הבינלאומית בלחימה בחמאס, וגם ביכולת לייצר בריתות ארוכות טווח? אנחנו די
בטוחים שכן.
פרופ' רענן סוליציאנו־קינן, הוא חבר בביה"ס פדרמן למדיניות ציבורית
באוניברסיטה העברית. פרופ' עירן הלפרין הוא חבר במחלקה לפסיכולוגיה
באוניברסיטה העברית
לקריאת המאמר המלא >>