נכתב על ידי:
נחי אלון, פרופסור דוד אנוך, פרופסור איל חוברס, פרופסור אסנת עקירב, פרופסור אדריאנה קמפ, פרופסור מיכאל קרן, פרופסור אסף שרון.
לקריאת המסמך המלא:
ממשלת ישראל ה-37 הושבעה בסוף דצמבר 2022. בינואר 2023 הציג שר המשפטים תוכנית לשינוי מערכת המשפט בישראל. התוכנית, אשר לא הוצגה לציבור לפני הבחירות, ואשר אף לא נדונה מבעוד מועד בפורומים ממשלתיים ובגופים של מפלגות הקואליציה, עוררה תנועת מחאה רחבת היקף וחסרת תקדים בישראל. מחאה זו ניזונה מהתקווה כי ניתן לשכנע את הממשלה לחזור בה מתוכניתה, אשר מרבית הציבור מתנגד לה. עד אוגוסט 2023 זכתה המחאה הרחבה להצלחות (דחיית הבליץ החקיקתי במתכונתו המקורית, ביטול פיטורי שר הביטחון, בחירת נציגת אופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים, בחירת ראש לשכת עורכי הדין). במקביל, המחאה לא הצליחה ואף לא יכולה הייתה להצליח לבלום את החקיקה (תיקון חוק יסוד: הממשלה – נבצרות ראש הממשלה, תיקון חוק יסוד: השפיטה - ביטול עילת הסבירות) או את החלטות השרים המקדמות את השינוי המשטרי.
מה שהיה עד סוף אוגוסט 2023 עשוי להשתנות באופן מהותי החל מספטמבר 2023. אם לא יחול שינוי עמוק בתוכניות הקואליציה כלפי מערכת המשפט, הרי שהמאבק של הציבור כנגד תוכניות אלו צפוי להיות אינטנסיבי ומקיף הרבה יותר. זהו סיפורה של התנגדות אזרחית.
המשטר הדמוקרטי מושתת על מחויבות השלטון לאזרחים ולאזרחיות, מחויבותו להגן על חירויותיהם, לשמור על זכויותיהם ולהשתמש בסמכותו לתועלת הכלל. מחויבות זאת היא הבסיס לחובת האזרחים כלפי המדינה.
בדמוקרטיה, הכוח הפוליטי נמסר לידי השלטון הנבחר באופן מוגבל ובכפוף לתנאים. הפרה של התנאים הללו יכולה להצדיק התנגדות אזרחית, בפרט כאשר מדובר בערעור על היסודות הדמוקרטיים או בניסיון לצבור כוח בלתי מוגבל. במצבים אלה, על אף שהיא כוללת הפרה של חוקים, התנגדות אזרחית היא חלק חשוב מהמשחק הדמוקרטי, מכלי ההבעה והפעולה האזרחיים, ולא ערעור של הדמוקרטיה או קריאת תיגר על המשחק הדמוקרטי.
הגדרת המושג
אריקה צ'נווית' מגדירה התנגדות אזרחית כצורה של פעולה קולקטיבית אזרחית הנשענת על הפעלת מגוון פעילויות מתואמות ובלתי אלימות (שביתות, מחאה, הפגנות, חרם, אי שיתוף פעולה מאורגן, ועוד) כדי לקדם מטרה כוללת. התנגדות אזרחית לא אלימה משתמשת באמצעים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ופסיכולוגיים כדי להתמודד עם מצב של משבר.
אם כך, ניתן לראות בהתנגדות אזרחית מאבק רב-ממדים לא אלים לשינוי חוק, יוזמה, החלטות, פעולות או מדיניות כוללת של ממשלה כאשר היא מקדמת עוולה חמורה. התנגדות אזרחית יכולה להיות אירוע חד-פעמי, סדרת אירועים או עימות מתמשך. משך ממוצע של מאבקים כאלו הוא שנתיים לפחות, ומשתתפים בהם לרוב מגוון רחב של אזרחים ואזרחיות היוצאים ממעגלי החיים האישיים שלהם ופועלים יחדיו במרחבי חייהם הציבוריים. אזרחים ואזרחיות אלו מכירים בכך שעליהם להשתמש בנחישות בעוצמה שבידיהם כקהילה וכיחידים, ומוכנים לעמוד במחירים אישיים וקיבוציים על מאבקם במידת הצורך.
יתר על כן, אחת המטרות של התנגדות אזרחית היא לשכנע את אותם א.נשים שחושבים אחרת. תהליך השכנוע צריך לבוא ממקום של דו-שיח, הקשבה ופעולה שמתבססת על יצירת קונצנזוס.
תנאים להתנגדות אזרחית
כדי להיות מוצדקת מבחינה מוסרית, התנגדות אזרחית צריכה לעמוד במספר תנאים: ראשית, התנגדות אזרחית איננה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי לקידום מטרות ראויות. לכן, על המטרה להיות חשובה מספיק כדי להצדיק הפרה של החוק. עליה להיות מכוונת לטובת הכלל ולא לתועלת אישית. דרך מרכזית שבה מראה מי שנוקטת בהתנגדות אזרחית שאינה עושה זו לתועלתה האישית היא באמצעות המוכנות לשאת בעונש על הפרת החוק הרלבנטית. שנית, הפעולות הננקטות במסגרת התנגדות אזרחית עלולות להסב אי נוחות או להכביד על חלק מן האזרחים והאזרחיות (למשל חסימת דרכים במסגרת מחאה), אולם אסור שיכללו פגיעה חמורה בהם. לכן, למשל, פעולות אלימות לעולם אינן מוצדקות במסגרת התנגדות אזרחית. שלישית, צריך להיות סיכוי סביר שההתנגדות תקדם את מטרותיה, אחרת, המחירים שהיא נושאת ישולמו לחינם.
הצדקות להתנגדות אזרחית לא אלימה
ראשית, התנגדות אזרחית במדינה דמוקרטית תיחשב כמוצדקת במיוחד, אם היא נועדה להגן על היסודות הדמוקרטיים של המדינה ולהיאבק נגד חוקים וממשלות שמסכנים אותם. לכן, התנגדות אזרחית כחלק מהמאבק הנוכחי היא דוגמה מובהקת מאין כמותה של התנגדות אזרחית ששואבת את הצדקתה מערכי היסוד של הדמוקרטיה עצמה.
שנית, מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג, שהנהיגו בהצלחה התנגדות אזרחית לא אלימה, טענו כי זו אינה רק זכות אלא חובה להתנגד לחוק הפוגע בצדק הטבעי (פגיעה שהיא אף עמוקה מפגיעה בסדר הפוליטי). כך, לדוגמה, קינג אמר כי "מנקודת ראות מוסרית טהורה, חוק בלתי מוצדק הוא חוק שאינו תואם את חוקי המוסר של היקום".
שלישית, גנדי טען כי בהתנגדות אזרחית האמצעים אינם נפרדים מהמטרות. לדבריו, "יש בדיוק אותו קשר בלתי ניתן להפרה בין האמצעי לבין המטרה כמו שיש בין הזרע לבין העץ". התנגדות אזרחית ששואפת להביא לחברה שאינה מושתתת על אלימות, מן הראוי שתנקוט באמצעים לא אלימים במסגרת המאבק.
רביעית, כפי שקבעו גנדי ואחרים, השלטון תלוי באזרחיו לצורך תפקודו וקיומו. בלא כספי המיסים שהאזרחים משלמים, בלא אלפי עובדים בשירות המדינה, כגון שוטרים, כבאים, פקידים, עובדי עיריות וכדומה, ובלא ארגונים כלכליים, פיננסיים וארגוני חברה אזרחית, אין השלטון יכול לשלוט. כאשר חלק משמעותי מהאזרחים והאזרחיות מחליט שאינו מוכן או אינו רוצה עוד לשתף פעולה עם השלטון, התרסתם חושפת לכול את שבריריותו ואת חוסר הלגיטימיות שלו ועשויה להביא לקריסתו. אזרחים ואזרחיות יכולים להימנע במתכוון מלעשות חלק מהדברים שהם מצופים ואמורים לעשות (כגון תשלום מיסים, שירות מילואים או עבודה עבור הממשלה) ובמקביל, לעשות דברים שאינם אמורים לעשות על פי החוק (כגון להשתלט על מבני ציבור ולשתק את העבודה בהם, לחסום כבישים, להבעיר צמיגים, או להפגין במקום אסור).
חמישית, התנגדות אזרחית לא אלימה עובדת. מחקר אורך שבחן את האפקטיביות האסטרטגית של התנגדות אזרחית המבוסס על מאגר נתונים השוואתי בין למעלה ממאתיים קמפיינים אלימים ומאה קמפיינים בלתי אלימים בין שחקנים לא מדינתיים ומדינתיים במצבי משבר בין השנים 1900-2006 מגלה שקמפיינים בלתי אלימים הגיעו לתוצאות אפקטיביות ב-53% מהמקרים אל מול 26% מהקמפיינים האלימים. בנוסף, שיעור ההצלחה של מאבקים בלתי אלימים בשנים שבין 1940-2006 הגיע ל-70%, כולל הפלת מספר לא מבוטל של ממשלים דיקטטוריים.
שישית, התנגדות אזרחית מעודדת אזרחות שהינה פעילה, ביקורתית, דיאלוגית, עצמאית ומעוררת תחושה של עוצמה ואמונה ביכולתם של אזרחים ואזרחיות לחולל שינוי בחיים הציבוריים. מכאן שהתנגדות אזרחית עשויה ליצור תרבות דמוקרטית-פוליטית איתנה ומתמשכת.
שני הסברים מרכזיים מוצעים להצלחה המוכחת של התנגדות אזרחית לא אלימה: לגיטימציה והשתתפות נרחבת וחוצת גבולות אתניים, דתיים ותרבותיים - דבקות בהתנגדות בלתי אלימה מגבירה את הלגיטימציה הפנימית והבין-לאומית ומעודדת השתתפות על בסיס חברתי רחב יותר. הללו מביאים גם לבידוד של המשטר, תוך ערעור וחתירה תחת מקורות הכוח הפוליטיים, הכלכליים ואף הצבאיים של המשטר.
הסבר שני להצלחת התנגדות אזרחית לא אלימה מתבסס על הטיית נאמנותם של עובדי עמודי התווך של השלטון לתמיכה במאבק. הכוחות התומכים במשטר, ובהם כוחות ביטחון הפנים והצבא, המערכת הכלכלית והפיננסית, המנהל הציבורי, ארגוני החברה האזרחית וציבורים אחרים, עשויים להסיט את נאמנותם (loyalty shift) ולתמוך בהתנגדות כאשר היא נתפסת כבעלת עוצמה שמסוגלת להחליש את המשטר בדרכים מוסריות ויעילות כאחד. מקור נוסף להצלחת ההתנגדות הוא אפקט הבומרנג: התנגדות אזרחית כלפי שלטון סמכותני גורמת לו לנסות ולדכא אותה בכוח. דיכוי ברוטלי בלתי מידתי מעורר במדינה ומחוצה לה ביקורת על השלטון ואובדן הלגיטימיות שלו, ומגביר את האהדה להתנגדות ואת הסטת הנאמנות אליה.
מטרות ההתנגדות האזרחית בישראל
בדמוקרטיה ליברלית, התנגדות אזרחית מתקיימת בדרך כלל כאשר חוק או מדיניות ספציפיים סותרים את עקרונות החוקה ו/או הצדק, והקריאה של המוחים והמוחות היא לתקן עיוות זה. ההנחה היא לא רק כי החוקה יציבה, צודקת ומוסכמת, אלא כי היא מעגנת היטב את זכויות הפרט והאזרח, את זכויות המיעוט ואת הפרדת הרשויות.
זה, כידוע, איננו המצב בישראל, בה אין חוקה אלא חוקי יסוד אותם ניתן לשנות בקלות רבה (7 מתוך 13 חוקי יסוד ברוב פשוט, ו-6 מתוך 13 ברוב רגיל שיש לכל קואליציה). הסדר החוקתי שמבוסס על חוקים אלו לא רק מותקף על ידי הממשלה, אלא נעשה בו שימוש ציני לביצור עוצמתה. תומכי הדמוקרטיה בישראל מבינים מצב זה לאשורו: מכאן תחושת הדחיפות שלהם, וההכרה כי הם חייבים להתנגד בכל העוצמה העומדת לרשותם, מאחר והרשת החוקתית שתגן עליהם מחוררת. מטרת המחאה, בהתאם, איננה רק לבלום הצעת חוק זו או אחרת, אלא להבטיח כי העקרונות הליברליים-דמוקרטיים יעוגנו חוקתית באופן שקשה יהיה לשנותם בעתיד.
לכן, חשוב להדגיש ולציין כי ההתנגדות האזרחית בישראל נעשית בהקשר של מאבק על שינוי משטרי, מעבר מדמוקרטיה פגומה (אבל מתפקדת) למשטר לא דמוקרטי אוטוריטרי, אשר בא לידי ביטוי ב-225 החוקים שמקדמת הקואליציה.
זאת ועוד, ההתנגדות האזרחית בישראל כיום נטועה לא רק במחשבה הדמוקרטית-ליברלית, אלא גם בשורשי התנועה הציונית. ראשית, בכך שתנועה זו לא קיבלה את המציאות הפוליטית
וההיסטורית בגולה כנתונה, אלא שאפה לשנותה. הציונות ראתה באדם ישות פעילה, ישות שיכולה לקחת אחריות מול ההיסטוריה ולשנות את פניה באופן רדיקלי, הומניסטי ומיטיב. שנית, העקרונות הליברליים מעוגנים גם בתרבות ובחברה בישראל. הציונות, כפי שעולה גם ממגילת העצמאות, שמה את רעיון החירות האנושית, כערך אוניברסלי ויהודי, במרכזה: היא תבעה חירויות פרט רחבות ושוות, כך שהיהודים לא ייחשבו יותר כאזרחים סוג ב' התלויים ברצונם הטוב של אחרים, וכך גם הבטיחה להתייחס לאזרחים הערבים במדינה החדשה. במקביל, הציונות גם הבטיחה לגברים ולנשים חיים של אזרחות פעילה ומעורבת, חברות מלאה בקהילה פוליטית ריבונית האחראית על גורלה. גם אם מדינת ישראל כשלה לאורך הדרך ביישום עקרונות אלו בפועל, הם היוו חזון אתי משותף. הממשלה הנוכחית מבקשת לפגוע בחירויות היחיד.ה, ולקדם משטר סמכותני, שמרני, דתי-לאומני, שמשמעו לקיחת הכוח הפוליטי הממשי מידי כלל האזרחים והאזרחיות.
לאור האמור, יש להתנגדות האזרחית בישראל שתי מטרות עקרוניות: ראשית, למנוע את השינויים המוצעים והמבוצעים במשטר מדינת ישראל כפי שהם באים לידי ביטוי הן בהסכמים הקואליציוניים עליהם חתמה הממשלה, הן במהלכי החקיקה המקודמים והן בפעולות שרי הממשלה. שנית, לבנות תמונת עתיד אליה אנחנו שואפים ושואפות ברוח מגילת העצמאות. משבר האמון הנוכחי בין האזרחים והאזרחיות לבין המדינה חושף את פגמיה של השיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל, ועל כן תנועת ההתנגדות האזרחית הנוכחית מהווה הזדמנות לשינוי עומק מתקן.
דוגמאות מעשיות להתנגדות אזרחית
הספרות המקצועית זיהתה כ-350 כלים ששימשו במאות מאבקים בעולם. אפשר לחלק אותם לשלוש קבוצות גדולות:
א. אמצעים למחאה ושכנוע, כגון: עצרות, הפגנות, אמנות רחוב, אירועי תרבות, עצומות, נאומים, עלונים, שידורים ורשתות חברתיות, אמצעי ביטוי סמליים כגון מיצגים, גרפיטי, הוקעה של אישים.
ב. אמצעים למניעת שיתוף פעולה עם השלטון, ובהם: שביתות למיניהן, כגון שביתות כלליות, שביתות קונים, עובדים, מוכרים וכו'; חרמות כגון סירוב להשתתף באירועים ממשלתיים, סירוב לציית להוראותיהם של נציגי המשטר, שביתות איטלקיות. אלו יכולים להתרחש במישור הכלכלי, המדיני, התרבותי והציבורי.
ג. אמצעים לשיבוש פעולתו של השלטון: הסתננות למבני ממשלה, מצור עליהם ואף כיבושם, היאסרות נרחבת מרצון, הצפה ואף שיתוק נתיבי תקשורת של השלטון, הפרעה לכינוסים ואירועים ציבוריים, חשיפת שחיתויות במשטר; שילוב פעולות משפטיות, כגון עתירות לבג"צ, הגשת תלונות על המשטר לבתי משפט ותביעות דיבה.
במקרים רבים נעשה שילוב של כלים מקבוצות שונות. למשל, אירועי כיכר תחריר בקהיר ב-2014 וכיכר מאידאן בקייב כללו מאות אלפי נאבקים ששהו בכיכר המרכזית ימים רבים, עד להתמוטטות המשטר.
בנוסף, יש להתייחס לשלוש נקודות בסוגיית ההתנגדות האזרחית הלא אלימה בהיבט המעשי שלה: אופי המנהיגות, הערכת הצלחה וכישלון, אסטרטגיה וטקטיקה.
אופי המנהיגות בהתנגדות בלתי אלימה: בניגוד למאבקים אלימים שבדרך כלל מונהגים באופן היררכי על ידי פיקוד ברור, התנגדות בלתי אלימה צומחת בדרך כלל 'מלמטה', על ידי קבוצות רבות במקביל. דפוסי המנהיגות החוזרים אינם היררכיים כי אם רשתיים, המנהיגות מבוזרת בין קבוצות עצמאיות למחצה, וההנהגה הכללית היא באופייה יותר מתאמת, מאפשרת ותומכת בקבוצות השונות. הגדרת המטרות מנוסחת, לרוב, במונחים שמגדירים מה חייב להיפסק. בהדרגה מתהווה גם חזון של פני המדינה לאחר שיתרחש השינוי ("משטר שיקבל על עצמו את ערכי מגילת העצמאות").
הערכת הצלחה וכישלון: התנגדות אזרחית מכוונת לבנות כוח נגדי לכוחו של המשטר, שיגביל או שיבלום אותו. בניית כוח היא תהליך הדרגתי, שכרוך בהרחבת הקהלים המתנגדים ובהטיית ליבם של עמודי התווך של השלטון אל ההתנגדות. לכן, זהו מאבק על התודעה לא פחות מאשר על כוח בר-מדידה. חלק מהצלחת ההתנגדות נמדד בשני הממדים הללו: הגיוון והיקף הקהלים הנאבקים, והצטרפות עמודי התווך של השלטון למאבק. אחד המדדים הכמותיים המשמעותיים למידת הצלחת המאבק הוא שיעור העריקה של שוטרים, אנשי ביטחון פנים ואנשי צבא מתפקידיהם לשורות ההתנגדות.
אסטרטגיה וטקטיקה: כמו בכל מאבק, יש חשיבות קריטית לקיום חשיבה אסטרטגית שמנתחת את יחסי הכוחות, את החוזקות והחולשות של כל הצדדים ואת יסודות התוכנית. בלי אלו קטנים סיכויי ההצלחה. יעילותה של פעולה שעוסקת בעיקר במיידי (המישור הטקטי) בלא לחשוב אסטרטגית על המאבק הכולל, היא מוגבלת ופותחת פתח לטעויות.
לסיכום, ניתן לומר כי התנגדות אזרחית היא כלי מרכזי ולגיטימי שנמצא בידי הציבור בישראל במאבקו נגד השינוי המשטרי שמנסה ממשלת ישראל הנוכחית להוביל מאז הקמתה.
המסמך נכתב על ידי:
נחי אלון, פסיכולוג קליני. פרקטיקה פרטית.
פרופסור דוד אנוך, החוג לפילוסופיה והפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.
פרופסור איל חוברס, בית הספר למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב.
פרופסור אסנת עקירב, החוג הרב תחומי, המכללה האקדמית גליל מערבי.
פרופסור אדריאנה קמפ, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב.
פרופסור מיכאל קרן, החוג הרב תחומי, המכללה האקדמית גליל מערבי.
פרופסור אסף שרון, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב.
Kommentare