רקע
מקצוע ה"אזרחות" נלמד במדינות דמוקרטיות בעיקר מתום מלחמת העולם השנייה. באמצעותו מושרשים ערכים ליברליים ודמוקרטיים, בתקוה לחזק את התשתית הדמוקרטית ולהבטיח את שרידותה במדינה שבה נלמד. המקצוע נלמד בדמוקרטיות המערביות "הקלאסיות" (מערב אירופה והעולם האנגלוסכסי) ועם השנים התפתח גם בדמוקרטיות חוץ מערביות (כגון הודו, יפן, תאילנד והפיליפינים). לעיתים הוא נלמד כמקצוע עצמאי ולעיתים משולב כחטיבות לימודים במקצועות קרובים, כגון היסטוריה או מדעי החברה. הוא נלמד בדרכים פורמליות בכיתה, או בדרכים בלתי פורמליות, דרך פעילות סדנאית ואחרת. אולם, לרוב מתבסס על ספרים שמשקפים תוכנית לימודים מאושרת – קוריקולום.
בישראל אזרחות נלמדת בבית הספר היסודי במשך שלוש שנים, במסגרת מקצוע "מולדת חברה ואזרחות", שנה בחטיבת הביניים, ובעיקר בתיכון. ההוראה היא בעיקר פורמלית. מטלות הסיום בתיכון הן עבודת חקר ומבחן בגרות. יש בתי ספר שונים שאושרה להם "הערכה חלופית" וציון הבגרות מתבסס על מטלות בית ספריות.
למן קום המדינה, ספרי הלימוד באזרחות הם יוזמת משרד החינוך, או יוזמות של הוצאות שעמדו בקריטריונים של תוכנית הלימודים המאושרת – אשר מידי כמה שנים השתנתה.
השינויים בתוכנית הלימודים היו לעיתים מרחיקי לכת: בעבר הרחוק מקצוע האזרחות נלמד כחלק ממקצוע "ידע העם והמדינה", בשנות ה-70 הוא הפך למקצוע עצמאי וחובה לבגרות. בשנות ה-90 מונתה ועדת קרמניצר אשר סביב מסקנותיה שוב שונתה תוכנית הלימודים ונכתב ספר לתיכון "להיות אזרחים בישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית" אשר כל בתי הספר, בעברית וערבית, ממלכתיים וממלכתיים דתיים, למדו לפיו עד 2015. מן הסתם, תוכניות הלימודים והספרים שנלוו להן לאורך השנים היו שונים מאוד זה מזה. אולם רובם ככולם היו חלק מן הפרדיגמה הליברלית והציגו את האידאל הישראלי כמדינה יהודית ודמוקרטית-ליברלית. זאת ועוד, עיון בספרי הלימוד למן קום המדינה ועד 2015 מלמד על תהליך של דמוקרטיזציה: למשל, התרחב הדיון במעמד הערבים בישראל וביחס לשטחים הכבושים בהקשר של מימוש דמוקרטיה. גברה גישה פלורליסטית שמאפשרת שיח בין הגדרות רלוונטיות שונות למושגים מדינה יהודית ודמוקרטית, בגבולות רחבים מאוד, מבלי להכריע ותוך קידום דיאלוג בין תפיסות.
בזמן ממשלת נתניהו הרביעית, כשנפתלי בנט שר החינוך, הוא יזם שינוי בתוכנית הלימודים וספר חדש, בניצוח ד"ר אסף מלאך, איש המכללה למדיניות שמונה כיו"ר ועדת מקצוע האזרחות, וד"ר אביעד בקשי, איש קהלת, שישמש כיועץ האקדמי של הספר. תוכנית הלימודים ובעיקר הספר שהפיקו, "להיות אזרחים בישראל, במדינה יהודית ודמוקרטית", הם סטייה מכל תוכניות הלימודים עד היום. הם אינם ליברלים ולא פלורליסטיים. הם מעלים על נס מדינת שלטון רוב יהודית, אתנו-לאומית עם אוריינטציה דתית-משיחית בגוון ארץ ישראל השלמה.
הספר "להיות אזרחים בישראל, במדינה יהודית ודמוקרטית"
שמו של ספר הלימוד הנוכחי "להיות אזרחים בישראל, במדינה יהודית ודמוקרטית", מצביע כביכול שהוא גרסה או מהדורה חדשה של קודמו, " להיות אזרחים בישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית", אולם שני הספרים שונים בתכלית! כבר בשם הספר משתמעת אבחנה בין "ישראל" לבין מהותה ה"יהודית-דמוקרטית" ונרמז על אפשרויות נוספות (אןולי סדרי שלטון אחרים?... לא ברור). באותה רוח, מבנה הספר הנוכחי זהה לזה של קודמו, אולם תחת אותן כותרות באופן ישיר או עקיף בתחכום רב, התכנים מעודדים גישה לאומנית-דתית-אי-ליברלית. נדגים את עמדות הספר דרך כמה סוגיות:
1. בדיון על מדינה יהודית ולאומיות (עמ' 36-55) נטען שלאומיות אתנית היא הלאומיות הנפוצה, בעוד לאומיות אזרחית היא פחות מקובלת – תוך התעלמות מן העובדה שכיום קשה למצוא מדינות שאינן מדינות הגירה.
היהודים מוצגים אך ורק כקבוצה אתנית-תרבותית, שחולקת תרבות משותפת ודת משותפים ונאמר שישראל היא מדינה אתנית-תרבותית של הלאום היהודי. אופציות ליברליות, כגון לאומיות יהודית אזרחית, אינן מוזכרות כלל, למרות העמדות השונות הקיימות בהקשר זה.
2. כמו בספרים קודמים מוסבר ש"יהדותה של ישראל" ניכרת בהיותה מדינת רוב יהודי, בעלת קשר לתפוצות, קיומו של חוק השבות, היותה מחויבות לפיתוח התרבות היהודית, חינוך יהודי, ומעמד השפה העברית (עמ' 55-71). אולם בספר הנוכחי, לראשונה, מודגש גם עיקרון דתי-טריטוריאליסטי לא סובלני. מתואר קשר עמוק בין ישראל לדת היהודית, התערבות דתית במגוון תחומים מתוארת כמציאות בלתי נמנעת. מודגש הציווי האלוהי לאכלס את הארץ המובטחת שאלוהים נתן לאברהם, אבי האומה היהודית. לצד המשכיות "המסורת הציונית" לרכוש קרקעות (עמ' 14-18, 50-55). קרי, יהדותה של ישראל היא בין השאר דתית וקשורה במצוות יישוב הארץ.
3. באותה רוח, אין התייחסות לגבול הבינ"ל של ישראל ולא נעשית הבחנה בין אזורים תחת ריבונות המדינה ואזורי כיבוש. מוסבר שגבולות שישראל נובעים ממלחמות והסכמי שלום (עמ' 18). כדי לתת לכך לגיטימציה, נעשה עיוות של חוק משאלי העם. ביחס אליו נאמר שיתקיים משאל עם על החזרת שטחים בריבונות ישראלית, הגם שהחוק מתיחס למשאלי עם על שטחים תחת "ממשל ישראלי" (עמ' 309). ההסבר הקלוקל של החוק מאפשר להציג את השטחים הכבושים כחלק מאזורי הריבונות של המדינה. זאת ועוד, מוסבר שמדינות זכאיות להחליט לגבי עתידן בשטחן הלאומי, ללא התערבויות חיצוניות (עמ' 14). הסבטקסט אם כן, מתעלם ממציאות הכיבוש, תביעות פלסטיניות, הוויכוחים וביקורת בינ"ל על ההתיישבות ביו"ש, ונעשית "ממלכתיזציה" לישראל דתית וטריטוריאליסטית. בולטת הימנעות מדיון בסוגיות אלו בהקשר הדמוקרטי.
4. בדיון על הזהויות של הישראלים, בכל כוחו הספר מבקש לתאר את רוב החברה הישראלית כקשור בדת. מבחינתו החרדים, הדתיים הלאומיים והמסורתיים הם "הרוב" בעוד החילוניים שמצוין שהם 42% מן היהודים בארץ מוצגים כמיעוט. התלמידים כלל לא נחשפים לאפשרויות נוספות לתאר את מבנה החברה היהודית בישראל, למשל כרוב לא דתי ומורכב מחילונים ומסורתיים (עמ' 72-93). הרפורמים שדוחים את ההלכה מוצגים ככאלה שהנאמנות שלהם לישראל היהודית בספק.
הערבים מוצגים כמכלול שלם של קבוצות אתנו-לאומיות (עמ' 86-93), מבלי לציין שהערבים הם כ-20% מהישראלים. יתרה מכך, הספר מחדד שמיעוטים קשורים ונאמנים בהכרח לקבוצת המקור שלהם (כולל הדרוזים) ולעולם לא יוכלו להיות נאמנים, או חלק מקבוצת הרוב הקובע במדינה שבה חיים. באותו כיוון, מול האתגר של "חיים משותפים", הספר מעודד שיתופי פעולה בין יהודים לערבים, אך כל ההצעות שלו ביחס לכך מתייחסות לישראל כחברה שבה הרב-תרבותיות היא בלתי ניתנת לגישור (שם: 459-495).
5. ביחס למשטר דמוקרטי מוסבר שקיימים מודלים "מקיפים" (ליברלים) ו"צרים" (פרוצדורליים) של דמוקרטיות וכל אחד מהם כולל תת-טיפוסים. מודגש שדמוקרטיות מקיפות מקדשות זכויות אדם, אך הדבר סותר את המודלים הקולקטיביים, המעניקים חשיבות לרצון הרוב אשר מוצג כעיקרון הדמוקרטי החשוב ביותר. הוא מושווה ל"רצון הכללי" של רוסו ומודגש שמודלים ליברליים עלולים להוות מכשול למימוש רצון הרוב והדמוקרטיה בכלל (שם: 119-126). הסאבטקסט הוא העדפת גישה רובית ואף אוטוריטארית, שדורסת את רצון הפרט או המיעוט.
6. הספר משלב בין הלאומיות והדמוקרטיה שלו ומציע שישראל קמה כרפובליקה אתנו-תרבותית וכך צריכה להיות (הדבר מתואר כאידאל של בן-גוריון). קרי, צריך לתת קדימות לרצון הרוב היהודי, להשתית את ערכיו כזהות
הלאומית, לפני הפרט ורצון מיעוטים (עמ' 127-136). אופציות אחרות למשטר ישראל כגון השתתתה כמדינה דמוקרטית ליברלית לא נידונות כלל.
7. בדיון על רשויות השלטון (עמ' 303-440), מובעת ביקורת על בג"ץ הליברלי. הספר שואל האם בג"ץ עודד מהפכה שיפוטית? וטוען שהשופטים נוטלים לעצמם סמכויות שאינן מוקנות להם בחוק בכך שמפרשים חוקים בניגוד ל"רצון הרוב" (עמ' 311-317, 411-415). יתרה מכך, התרומה של בתי המשפט להתבססות דמוקרטיה בישראל אינה מוזכרת ולמעשה מובלע שבית המשפט הוא אבן נגף של משטר ישראל.
8. ביחס לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נאמר שהוא חוקק כשבמליאת הכנסת נכחו מעט חברי כנסת – מבלי לציין שכשתוקן בהמשך, הדבר נעשה בפורום רחב בהרבה והסכמה רחבה במיוחד. גם במקרה זה ניכר שהספר מבקש להתריע מפני החוק שאינו משקף את "רצון הרוב".
9. הספר חלוץ בעיסוק שלו בגלובליזציה (עמ' 284-298). לראשונה התלמידים מתוודעים לתופעה זו באופן מקיף, תוך התרכזות בהיבטים כמו כלכלה, הגירה מסיבית, תקשורת, טרנס-תרבותיות, טרור, וגם חוקים ובתי משפט בינלאומיים. ואולם, ביחס לישראל נטען שאומנם כלכלתה אפשרה לה להצטרף ל-OECD, אבל זורמים למדינה עובדים בלתי חוקיים והשפעות זרות שמדרבנים מתחים אתניים, חברתיים וכלכליים. יתרה מכך, הספר מבליט לשלילה את הביקורת של הקהילה הבינלאומית על עמדות המדינה בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מבלי לדון בהן ובהשלכותיהן בצורה יותר פתוחה וקשורה בדיון דמוקרטי-ליברלי. כלומר, גלובליזציה מוסברת כאן בעיקר דרך עדשה לאומנית.